יוסף אלגרבלי תאריך לידה 1/1/1935
בקזבלנקה מרוקו תחת שלטון צרפתי
אבא שלי נולד בכפר בזו במרוקו, נולד בשנת 1909, בגיל 11 ביחד עם ההורים הם היגרו לקזבלנקה, אבא שלי ברוך הוא עסק במסחר פירות וירקות, סבתא מצד אבא זוהרה לפני החתונה לסבא ברוך היא באה ממשפחת מלול, שלושה דורות לפני זה לפי שמועות מפה לאוזן מוצאם מפורטוגל ולא מגרוש ספרד, הם לא רצו להתנצר ואז גורשו לספרד, ספרד לא רצתה אותם , כל מי שלא רצה להתנצר נקרא אנוסים, העלו את כל המשפחות על אוניות ושלחו לצפון אפריקה
אבא אליהו וסבתא שרה הכירו בשידוך, סבתא שרה לפני שהתחתנה באה ממשפחת שחלי (שיקלי) היא התחתנה בגיל צעיר מאוד בגיל 14, והוא בערך גיל 18 והם היו יחד כל השנים, נולדו 10 ילדים 5 בנים ו 5 בנות,
הבן הבכור שמו היה שלום ולאחר מכן נולד הבן השני יהודה, שניהם נפטרו בינקותם בגיל קטן מאוד
הבת השלישית סעדה אמא של קרין
רביעי נולד יוסף יצחק סבא זוזו נולד ב 1935
חמישי בת נולדה מזל תאריך לידה 1938
שישי נולד שמעון בשנת 1941
שביעי דוד ברוך נולד 1943 אז היו מחלות רבות קיבלנו חיסונים, הוא לא קיבל חיסון ונפטר מהאבעבועות השחורות נפטר בערך בגיל חמש
שמיני נולדה זהרי, שנקרא על שם הסתר מצד האבא זוהורה שמשמעותו אבן יקרה. נולדה ב
תשיעי נולד רפאל שם חיבה רפי
העשירי והאחרונה נולדה שולה, שנקראת על שם הקדושה ללה סוליקה, שהייתה בת שש עשרה בן המושל שהיה מוסלמי רצה שתינשא לו , אך היא סירבה להתאסלם ולהינשא לו והוא כנקמה קשר אותה לסוסו וגרר אותה ברחובות העיר, הרבה תינוקות נקראו על שמה כדי להנציח את התחושות שלה
גם אבא וגם וסבא היו אנשים רגועים ונוחים
הבית במרוקו, היה ממוקם ברחוב כליפה (השופט) מספר 4, אבא שלי קנה בית שיש בו שלוש דירות. והוא השכיר חלק ליהודי ודירה אחת השכיר למוסלמי המשפחה התפרנסה ממסחר, מיבוא ויצוא, היה מייבא פירות שלא היו במרוקו כמו אננס קוקוס ערמונים ומייצא זיתים שלו גדלו בדרום אפריקה
מי נתן לך את השם חיבה זוזו ולמה?
אמא נתנה לי את השם חיבה. אבא היה קורה לי יוסף, הצרפתים כראוי לי ג’וזף
המשפחה חיה במעמד בינוני
אחרי מלחמת השחרור ב 1948 דוד בן גוריון היה שר הביטחון נתן תקציב להעלות לישראל דור של צעירים ישראלים שתרמו לחוזקה של המדינה, הסוכנות היהודית קבלה משימה, לעלות צעירים ונוער כדי שיקלטו בקיבוץ, 4 שעות לימוד 4 שעות עבודה, כי במרוקו לא למדו כל יום בתקופת מלחמת העולם השנייה, היו ימים שלמדתי ולפעמים שלא, ההורים פחדו לשלוח את התלמידים לביה”ס
במרוקו היו לנו מדריכים שהגיעו מישראל שמם של השליחים מרדכי ושרה
הסוכנות הציונית פנתה להורים וביקשו שנעלה לארץ אמא לא הסכימה ולא חתמה, ואבא כן חתם, ההייתי בגיל 17 , היה בקזבלנקה מחנה שריכז מכל מרוקו, הילדים בכפרים הנידחים הגיעו בסתר
ביום כשהגיע שמתי כמה דברים בתוך ציפית , ההייתי במחנה קזבלנקה כמה חודשים לומדים עברית ומתכוננים לעליה , הרשויות המקומיות לא גילו התנגדות, אחה”צ עלינו על משאית שהביא אותנו לאונייה שנקרא קוטוביה, הייתה אוניה צרפתית, ההינו בערך 60 ילדים והשיט נמשך שלושה ימים כדי להגיע למרסי בצרפת אך עצרנו במילאן, ממילאן שתנו למרסי, היה מספיק מזון, הכניסו אותנו בסתר בבטן האונייה, לא היה מטות ולא מזרן, ישנו על הרצפה, היו חברה קצת יותר מבוגר בני 20 עד 25, היו מלווים של הסוכנות והינו במחנה צבאי שהתרוקן מחיילים וההינו שם מספר חודשים להלהראנס , לאחר מכן הפלגנו בספינה ישראלית בשם נגבה והשיט נמשך שבע ימים ישר לחיפה, בחיפה חיכו לנו מסעיות, ובקבוצות של 20 ילדים פוזרו בין הקיבוצים, אני נשלחתי לקיבוץ שריד בעמק ישראל
החיים בקיבוץ
שם למדנו 4 שעות ועבדנו 4 שעות, בשבת בו לא עובדים ולא לומדים אמרו לנו שיוצרים לטיול, אך למעשה זה היה כדי לבדוק את יכולה הכושר, הבחור היה קצין בגולני והוא בא לבדוק את הכושר הגופני כדי להתאים ליחידה, לשרת הגיוס הייתה בעפולה, בערך כ 4חודשים לאחר מכן גויסתי, אחד מהחברה התגייס לצנחנים, אחד מהשכונה התקדם בחיל הים והיה דרגת אלוף אברהם בן שושן
אני גויסתי ישירות לגולני ליחידה מיוחדת קרבית שלוחמת שמשימתה להרוג ולהרג. אם אנחנו לא יוצאים מפועלה מסוימת, כל מי שנמצא בג’יפ לוחם, קשר חובש מקלען כולם לוחמים אני ההייתי מקלען וגם חובש קרבי שעוזר לפנות פצועים ולטפל בהם, שרתתי שנתיים וחצי ההייתי היחידי מהמשפחה בישראל, כשהייתי מקבל חופש נשארתי בגדוד גם בחגי ישראל נשארתי בגדוד כי אין לאן ללכת. שרתתי בצה”ל שרות חובה שנתיים ושלושה חודשים ושרתתי במילואים 35 שמה והשתתפתי בארבע מלחמת וגם מלחמת ההתשה
אחי שמעון היה בגיל 9 כשהוא עזב את מרוקו, הוא עזב לפני אך הוא נשאר בצרפת הרבה זמן, היה מחנה מיוחד לקלוט ילדים מכל העולם ולהכין אותם לעלייה, אחותי מזל עזבה את מרוקו בערך שנה אחרי, בזמן שההיתי חייל הלכתי לסוכנות בחיפה אני רוצה אינפורמציה על המשפחה, ואז הם נתוני לי כתובת, שמעון היה בקיבוץ יגור, ומזל במקווה ישראל. היה מאוד מרגש ואז קבענו אצל בין דוד מירושלים. דוד לוי שהגיעו שנתיים לפני קום המדינה, הייתה מעברה תלפיות בירושלים שם נפגשנו זה היה ביום שבת שמחנו מאוד לראות אחד את השני
איך נודע לי שההורים באו, בדרך כלל יושבים בערב שבת בחדר אוכל, החניך תורן בחדר אוכל החל לקרוה מזה אלגרבלי יוסף, אני עניתי אני, תמיד כשקראו את שמי חשבתי שקוראים לי כי צריך אותי לפעולה צבאית, הוא נותן לי פתק קטן, קראו לזה מברק, ובמברק היה כתוב “ההורים הגיעו אשקלון”, שלוש מלים בלבד. זה היה ביום שישי בערב, ניגשתי לאחראי עלינו בקיבוץ אני אומר לו את המצב, הוא אומר לי אין בעיה, יום ראשון בבוקר נתן לי 4 לירות זה היה משכורת חייל, איך מגיעים לשם?, משם נסעתי לחיפה, מחיפה לתל אביב, ומתל אביב לאשקלון, אני מגיע לעיר וצריך לחפש אותם, אני שואל את תושבי המקום איפה עולים חדשים, רובם היו טריפוליטאים הוא אמר לי כך אוטובוס מספר 4 ואתה יורד במעברה, אני יורד במעברה “ג” אשקלון, ואני מתחיל לשאול, בא אחד אומר לי יש פה מנהל, כיוון אותי למנהל, ואני מספר לו שהמשפחה הגיע ואני רוצה לראות איפה הם, הוא אמר לי לך ישר פונה שמאלה יש צריף גדול, הגעתי לשם אבל איפה הם?, אני רואה ילדים משחקים בחוץ ואני שואל אותם איפה העולים החדשים?, הם ראו אותי ואני גדול הם נבהלו ממני ונכנסו לצריף, אני מסתכל לתוך הצריף ואני רואה את אמא, מייד זהנו אחד את השני, הייתה שמחה גדולה, אבא לא היה שם כנראה היה בעבודה, נשארתי לישון באותו לילה, ופגשתי את אבא ושלושת ילדים הקטנים, זהרי, רפי שולה, למחרת אני אומר לאמא אני חוזר הביתה, היא אומרת לי אנחנו באנו בשבילך לאן אתה הולך, הלכתי והבאתי את שמעון ואת מזל שיפגשו את ההורים
ההייתי בקיבוץ אפיקים שם גרתי זמנית, היו בנים ובנות אחרי תיכון לפני הצבא ממשיכים ללמוד בקיבוץ, שם פגשתי את מרים, ההינו מספר חברה ושם הכרתי אותה, היה ערבוב של קיבוץ גלויות התאהבתי בה. אבא של מרים לא קיבל אותי כי אני ממרוקו, אבא שלה אומר אנחנו מסלוניקי, היכנס לנו פה מרוקאי זה לא הולך…, אף פעם לא, אמרתי למרים לא לכעוס אם אבא לא רוצה זה בסדר, היא התעמתה איתם ואמרה שהי רוצה אותי, באותו זמן 1955, לא להתגייס לצבא היה בושה, היא התגייסה והייתה חיילת באום רשרש באילת בחייל הקשר, נשארנו ממשיכים ברומנטיקה ומריים נכנה להריון, עכשיו להורים יש בעיה וחייבים להתחתן
היות וההייתי עם ההורים באשקלון אמרתי לה שהחתונה תהיה באשקלון, יש לזכור שבזמנו היוונים היו אנשים קשים מאוד, היה ידוע שאם היוונים אין דין ואין דיין
מרים הייתה חכמה יותר ממני, אבא שלה אמר אני נותן לכם כסף, או שעושים חתונה או בית, היא חשבה ואמרה חתונה כבר עשינו לא צריך מסיבה, הולכים על בית, אני נתתי את הכסף מקדמה כדי לקנות בית
החתונה התקיימה באשקלון, היה מבנה ששם עשו את הטקסים הדתיים ושם התחתנו, ההורים שלה באו מחיפה ומשפחה שלי מאשקלון הגיעו גם, חתונה מצומצמת, מרים לבשה שמלת כלה, ואני השכרתי חליפה שחורה וחולצה לבנה, בא אבא שלי אחרי החתונה שהתקיימה באור יום, אומר נעשה מסיבה, הוא קרה לזה ארוחת ערב, הוא הביא כל מני דברים מהשוק, ירקות ופירות, החיפאיים נסעו חזרה הביתה מוקדם כי לא נוסעים בלילה, בזמנו היה מסוכן, אח של אמא יהושע נשאר לארוחת ערב חגיגית (עששא). אבא שלי לקח את זה בצורה הכי קלה, הוא היה אומר שהכול כתוב משמיים, אבא שלי שאל אותי פעם מי זאת האהובה, אמרתי לו בשפתו, שהיא גרג, יווני, הוא אמר לי אין דבר כזה יהודי מיוון, בזמנו היוונים נחשבו לאנשים לא קלים
יום אחד לקחתי את ההורים שלי לחיפה לשישי שבת להורים של מרים כדי לשכנע את ההורים שלי שהמשפחה של מרים יהודים, אבא ראה את המזוזות, והם הלכו לבית כנסת יווני, אבא שלי ממש התפלא שיש יהודים מיוון, ההורים של מרים אירחו אותנו, אבא של מרים היה גבאי בבית כנסת, אבא היה מאוד מרוצה כי ראה שהם שומרי משורת.
עבר הזמן ונולדה גילה שקרויה על שם אמא של מרים, ואז נולדה שורה, ואבא של מרים אמר לי שהוא אוהב אותי יותר מאשר אוהב את הילדים שלו
סיפור הפושטק
בזמנו היה סלנג שמי שהוא ממרוקו הוא פושטק, זה היה אז הסטיגמה, ואני גם לבשתי ג’ינס ששימש אותי לעבודה ולכול חיי היום יום, זה ולא הוסיף.., כנראה שזה לא עשה רושם טוב בהתחלה, הוא למד להכיר אותי שאני רגוע והוא מאוד האב אותי
פרשת בלה
כשמרים נפטרה, אחרי זמן… כל אחת מהבנות בבית שלה, לא יכולתי לישון בלילה, איפה אני אוכל, הלכתי לרופא שלי, אמרתי לה מה מצב, היא עבדה עלי פסיכולוגי, היא אמרה תצא מהבית לך לחברים, לך תכיר אנשים חברים אנשים, אמרתי לה שיש אצלנו מנהג שנה, אמרתי לה אצלנו מחכים לשנה, אמרה לי שטויות , ואם תחכה שנה, זה … אמרתי לה תני לי משהו לישון בלילה, היא עשתה לי בדיקות ואמרה לי שהיא לא נותנת לי כלום. הייתה תמניה שמנכה את הבניין ואיה עזרה לי, אחרי חודש וחצי חודשים, הי אומרת לי שיש במתנ”ס שם אישה שעובדת בהתנדבות, לך אליה קוראים לה סביתלנה, ההלכתי למתנ”ס, אני רוצה לדבר אם סביתלנה משהו אישי, אמרו לי שהיא נמצאת, ההייתי צריך אומץ, דופק בדלת… כן שב בבקשה, סיפרתי לה את מה עובר עלי, איך את יכולה לעזור לי, אמרה לי אין בעיה, אמרה לי אתה צריך להכיר לך אישה.. עד שאתה תמצא משהי שתתאים לך, נתנה לי מספר טלפון, היא הכינה אותה, אני צלצלתי אליה קבענו בחוץ, שלום מה נשמע, היה בחוף דלילה מסעדה הלכנו למסעדה, אמרתי לה אני אתן לך שלוש שאלות ואת תיתני לי שלוש שאלות… מה מצב המשפחה, אמרתי אלמן, איך אתה מתפרנס, אמרתי יש לי פנסיה, ואיפה אתה חי יש לך בית שלך או בשכירות, אמרתי לה אני גר בברנע בבית ששייך לי, שכונה טובה, שאלתי אותה מה המצב המשפחתי, היא אמרה לי גרושה ואמא שלה גרה בהוסטל, יש לה בת אחת שסימה את הצבא למדה משהו והיא התחתנה, איך את מתפרנסת והאם את מעשנת, היא אמרה מעולם לא עישנתי ובמקצועי מהנדסת בניין, ואם ההייתי מעשנת שאלה, אמרתי לה שזה לא מתאים, היא אמרה שהיא קנתה את הבית משכנתה, אמרתי פחות הוא יותר מתאים, אני מכיר רוסים והם אוהבים כלב בבית, שאלתי אם יש לך כלב, והיא שאלה למה, אמרתי לה אם יש לך כלב , מספיק אחד למה את צריכה עוד אחד, צחקנו , החלטנו כל אחד ממשיך בבית שלו
חבר ילדות אחמד, ווליד טיאן, שם חיבה, טוויטאנה