Skip to contentSkip to main navigationSkip to footer

עולה חדש בארץ ישראל

Yohanan B

לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַחַת הַשָמָיִם
עֵת לַחֲבוֹק , וְעֵת לִרְחֹּק מֵחַבֵק

קוהלת ג

תודה מיוחדת למר. אברהם אהוביה ז”ל על הסיפור חברינו חיים ברלינרבלאו המופיע  בספרו, עת לחבוק כרך ב

עולה חדש בארץ ישראל
בראש השנה תש”ו ( 8.9.45 ), ירדנו מן האונייה, שהביאה אותנו את חברי “קיבוץ בוכנוואלד” אל מולדתנו. שוטרים בריטיים חיכו לנו על המזח, וקרונות משא פתוחים על המסילה שבנמל חיפה. בקרונות אלה הוּבלנו משם – מפני שרבים מנוסעי האונייה לא היו עולים לגאליים אל מחנה המעצר בעתלית

שוב במעצר? רוחי לא נפלה. גם המחנה עתלית הוא בארץ ישראל

באמצעות הסיפור שלהלן – שכולו אמת – אני מבקש להאיר באור ארץ ישראלי את קורותינו בימים האחרונים בגולה ובימים הראשונים שלנו בארץ ישראל

===================================================================


חברנו חיים ברלינרבלאו

המעשה אירע בשלהי הקיץ של שנת 1945 ב”קיבוץ בוכנוואלד”, אשר שכן אז בגרינגסהוף שבגרמניה

ביום העלייה לארץ ישראל ב- 27 באוגוסט של אותה שנה כשחברי הקיבוץ העמיסו את מטענם על המכוניות, שסיפק להם הצבא האמריקאי, ואווירת “אנו עולים ארצה” מילאה כל לבב פנימה, ודגל ציון כבר הונף על אחת המכוניות, והכול מוכנים להיפרד מהגלות בשירת התקווה, נשמעה צעקה מנפצת לרסיסים את האווירה החגיגית שמילאה את הלבבות

בשבילי אין סרטיפיקט? זה לא יכול להיות! ואחרי הצעקה ריב ולמה שאתה תיסע? תישאר אתה אם חסר סרטיפיקט ואני אסע ואחרי הריב הצהרה כמעט חגיגית: “אני אעלה אל ארץ ישראל, אם תרצו ואם לא תרצו!” החברים, שהיו כבר ישובים במשאיות הנוסעים, הכירו את הקול: “זה חיים ברלינרבלאו.” היו גם שאמרו זה לזה: הוא צודק

בתחילת אוגוסט של אותה שנה בא הרב מרכוס רב צבאי בצבא ארצות הברית, שהתמסר לסייע לניצולי השואה בגרמניה בכלל ולחברי קיבוץ בוכנוואלד בפרט ובפיו בשורה, שחברי הקיבוץ כה ציפו לה: שמונים רשיונות עלייה לארץ ישראל שמורים במשרדי הסוכנות בפריז עבור קיבוץ בוכנוואלד.  שבעים החברים זה היה מספרם של חברי הקיבוץ שמעו את הבשורה ושמחו. הם היו שמחים גם אחרי ששמעו את הערתו של ויקטור הרשקוביץ שלא נמנה עם חברי הקיבוץ, אבל היה מקורב אל החברים שעמדו בראשו, ובימים שאורחים חשובים היו מבקרים בקיבוץ, היה מתלווה אליהם כנציגו, גם עכשיו היה בפמליית הרב, והעיר, שלא כל חברי קיבוץ בוכנוואלד ראויים לעלות לארץ ישראל, לכן רצוי שלא למסור את הסרטיפיקטים לכל אחד, אלא למי שראוי בלבד. הערתו לא העיבה על שמחת השבעים, אבל עוררה אותם לתהות: האומנם יש בינינו שאינם ראויים? ומי ראוי? ומי ראוי לקבוע מי ראוי

שבעים חברי קיבוץ בוכנוואלד היו קבוצת צעירים וצעירות שונים זה מזה מכיוון שכל אחד מהם שמר על זהותו העצמית. הם לא לבשו תלבושת אחידה מעין מדים המשייכים את כל אחד מהם אל “קיבוץ בוכנוואלד”. ואיש מהם לא נשאל על עברו התנועתי, כך שהשתייכות תנועתית לשעבר גם היא לא אפיינה את השבעים. ומה שייחד אותם כקבוצה הוא היות כולם ניצולי שואה והעובדה שרק הם הקימו וקיימו את המפעל הייחודי הזה קיבוץ בתוך גרמניה כדי לא להתנוון במחנה עקורים; ורצונם העז לעלות לארץ ישראל
עליהם אמר הרשקוביץ, שלא כולם ראויים לעלות על הראויים הצביע ברמז גלוי החבר הרברט, פעיל בהסתדרות החלוץ בברגן בלזן: “חלק גדול מחברי קיבוץ בוכנוואלד אינם ראויים לעלות לארץ ישראל יש לשקול היטב, אם אין צריכים להשאיר אותם כאן, ולקחת במקומם חברים אחרים, שאומנם אינם חברי הקיבוץ, אבל היו כנגד זה פעילים בתנועה הציונית במשך שנים, כגון חברי החלוץ שבברגן בלזן.  השבעים לא השתכנעו – גם לא נתבקשו להשתכנע – אלא הכינו את עצמם ליום העלייה.  והנהלת הקיבוץ, שעדיין היו בידיה עשרה סרטיפיקטים עודפים, מסרה אחד עשר מהם לאנשים חשובים ולמקורבים, וגם לאחדים מחברי הסתדרות החלוץ, ובשביל שבעים חברי הקיבוץ נשארו בידיה רק שישים ותשעה סרטיפיקטים. והיה צורך לבחור את ה”לא ראוי” מבין השבעים, כדי לא לצרפו אל העולים ארצה

אבל חיים ברלינרבלאו לא הסכים להיות הלא ראוי. לכן צעק; וכאשר לצעקתו לא היה מענה בפיהם כי לא היה מענה בפיהם  היה מענה בפיו: “אני אעלה לארץ ישראל, אם תרצו ואם לא תרצו!” והוא עלה על אחת המכוניות, תרמילו על גבו, והוא נרגש, מלחש אל עצמו: “אותי לא יסדרו” והצטרף אל השבעים, והיה בשבעים בפולדה, כשעלו על הרכבת, שהביאה אותם אל מרסייל בצרפת, ובעלותם על האונייה בנמל הוא חמק בזריזות מן השומרים כי ידע שאינו ליגלי ועלה על האונייה להיות עם השבעים; ושט אתם מזרחה. וביום הראשון של ראש השנה תש”ו, ב- 8 בספטמבר 1945 , דרך על אדמת ארץ ישראל יחד עם השבעים בנמלה של חיפה

קשה לדעת, במה זכה חיים ברלינרבלוי דווקא להיות ה”לא ראוי”. הוא הגיע לקיבוץ בוכנוואלד מבוכנוואלד, שם שוחרר, ימים אחדים אחר ייסודו של הקיבוץ, כלומר היה מן הותיקים. והיה איש פשוט, לא מלומד, עובד חרוץ. בעל לב זהב, קצת המוני, אהב בני אדם, שמח לעשות לכל מבקש את מבוקשו והיה קצת המוני, כבר אמרתי

 האנגלים, שהיו בימים ההם אדוני הארץ הזאת, ידעו שעל האונייה נמצאים גם עולים לא ליגאליים, לכן העמידו קרונות רכבת פעורי דלתות מול האונייה, -וכל היורדים ממנה כוּ וּנוּ אל תוכם. והרכבת, אחרי שמלאה נוסעים, העבירה את כולם חוץ מאלה שהצליחו לקפוץ ממנה בדרך אל מחנה המעצר בעתלית. עם רדת הלילה הגיעו העולים למחנה. בלית ברירה השתכנו בביתנים שבמחנה, לחכות שם עד שיתברר דינם
בבוקר קמו אל יום שמש ארץ ישראלי, ונהרו אל שער המחנה, שהיה סגור, כמובן. אילו נפתח השער, היו יוצאים אל ארץ ישראל, אבל הוא היה סגור, כאמור, ושוטר בריטי שמר עליו. עמדו העולים בפנים השער ונשאו את עיניהם אל ארץ ישראל שמעבר לשער, וראו את אנשי ארץ ישראל מתאספים בהמון לפני השער וקוראים בשמות קרוביהם, אולי הם בין העולים? ואם יש קוראים, יש גם עונים, ומיד נשמעו קריאות שמחה של מפגש, ובכי משמחה בעת מפגש, והשוטר עומד. והיו עולים בתוך המחנה, ששום קול לא קרא להם, והם התהלכו סתם והביטו על המאושרים שמחוץ לשער

בין המאושרים שמחוץ לשער היה גם חיים ברלינרבלאו; מגולח, לבושו הדר ועיניו בולשות, מחפשות את חבריו שבפנים. הנה הם.  חיים, איך עשית זאת? אנחנו הליגליים עצורים במחנה, ואתה הבלתי ליגלי מתהלך בחוץ? אמרתי לכם: אותי לא יסדרו. איך הגעתי הנה? פשוט מאוד. קפצתי מן הרכבת, כי ידעתי שאין לי סרטיפיקט. ראיתי אורות של ישוב, ונכנסתי לאחד הבתים. שם רחצו אותי והאכילו אותי, והנה אני כאן.  אילולא הגדר שהפרידה ביניהם, היו נושאים אותו על כפיהם. והוא, כאילו הוא נישא על כפיהם, הביט על חבריו בעין טובה, וצחק והנה אני כאן בארץ ישראל

כאן אסיים את סיפורי. ואוסיף הערה
אי אפשר להשיב על השאלה “מי ראוי?” גם לא לאור העובדה, שגם בארץ היה חיים חבר טוב ונאמן בקיבוצו במשך שנים רבות, ואילו קובעיו החברים שעמדו בראש הקיבוץ וקבעו שאינו ראוי עזבו את הקיבוץ כל איש לפי נטיית לבו או לפי האפשרויות שנפתחו לפניו בארץ החדשה ימים אחדים אחרי שהגענו ארצה
================================